בדרום-מזרח טורקיה, אזור בעל רוב כורדי, חנינה מותנית לחברי ה-PKK נתקלה בתערובת של הקלה, שמחה וספקנות עמוקה. בעוד יש הרואים בה צעד שהגיע מזמן לקראת שלום, אחרים רואים בה תכסיס ציני של מדינה שמעולם לא כיבדה את זכויותיהם.
במשך למעלה ממאה שנה, דיכאה המדינה הטורקית באופן שיטתי את האוכלוסייה הכורדית שלה. היא ניסתה למחוק את הזהות הכורדית, לכפות התבוללות ולשטוף את מוחם של דורות של טורקים לשנוא את בני ארצם הכורדים. המערכות האכזריות של המדינה, כולל ניסיונות להשמדת עם, הותירו צלקות עמוקות.
למרות עשורים של מאמצים צבאיים ודיכוי, הממשלה הטורקית לא הצליחה להביס את ההתנגדות הכורדית. כעת, מתוך הכרה באי-אפשריותו של פתרון צבאי, היא נאלצה לפנות לדיאלוג. החנינה המותנית ללוחמי ה-PKK היא תוצאה ישירה של מאבק כורדי עיקש זה.
עם זאת, שלום אמיתי דורש הרבה יותר מאשר חנינה מותנית. על המדינה לפרק לחלוטין את הגזענות הממוסדת שלה. עליה לשכתב את תוכניות הלימודים בבתי הספר, שבמשך עשורים אסרו את השפה הכורדית וקידמו לאומנות שוביניסטית.
כיום, כמעט 20 מיליון כורדים בטורקיה עדיין אינם יכולים לגשת לשירותים ממשלתיים בשפת אמם. טפסים ממלכתיים ופורטלים רשמיים נותרו זמינים רק בטורקית, מה שמגלה סירוב מתמיד לכבד זכויות לשוניות.
הספקות רבים. רבים זוכרים ניסיונות הפסקת אש קודמים שקרסו, והדיכוי הגובר של אנקרה כלפי פוליטיקאים ופעילים כורדים. אופייה המותנה של החנינה נותן למדינה כלי לשלוט בתהליך ולסגת כרצונה.
אם ממשלת טורקיה רצינית לגבי שלום, עליה ללכת מעבר למחוות שטחיות. עליה להעניק זכויות תרבותיות ופוליטיות מלאות, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, ולסיים את מסע ההכחדה התרבותית שלה. רק אז ניתן יהיה להתחיל לבנות אמון מחדש.
כל עוד המדינה מסרבת לבטל את מיזם המחיקה בן המאה שלה, הספקנות הכורדית תישאר מוצדקת, והסיכוי לשלום בר-קיימא יהיה קלוש.
